סין תמשיך להרחיב את תפקידה כיעד עיקרי לייצוא אמריקה הלטינית על חשבון ארה"ב.

יחסי הסחר בין סין ואמריקה הלטינית התרחבו במידה ניכרת במהלך שני העשורים האחרונים, ובלטו בהדרגה בהשוואה ליחסי ארה"ב ואמריקה הלטינית. הסיבות מאחורי מגמה מתמשכת זו נעות מההבדל בשיעורי הצמיחה שנצפו בשתי הכלכלות הגדולות בעולם ועד למדיניות הסחר שיושמה על ידי ממשלות ארה"ב וסין בשנים האחרונות.

בהסתכלות קדימה, ובהתחשב בשש הכלכלות הגדולות באמריקה הלטינית (ארגנטינה, ברזיל, צ'ילה, קולומביה, אקוודור ופרו - לא כולל מקסיקו) כקבוצה, Coface מבחין כי שיעורי הגידול במכירות של מדינות אלו בחו"ל צפויים לעלות על התרחבות הביקוש המקומי שלהן. אכן, התאוששות הפעילות של האזור צריכה להיות נמוכה מההתאוששות הממוצעת העולמית, וליתר דיוק נמוכה מההתאוששות הסינית והארה"ב. לכן, המכירות לסין ולארה"ב אמורות להציג ביצועים יפים בשנת 2021. מבחינת המשמעות עבור היצוא של אמריקה הלטינית, סין צריכה להמשיך לצבור קרקע על פני ארה"ב.

הרכב היצוא של אמריקה הלטינית לסין ולארה"ב מגוונת בצורה גרועה באופן כללי ותלוי מאוד בסחורות. הדינמיקה הזו חזקה עוד יותר עבור סחר עם סין. העלייה במחירי הסחורות היא רוח גב ברורה לאזור אמריקה הלטינית שכן היא מיטיבה עם רוב המדינות.

- פטרישיה קראוזה, כלכלנית ב-Coface.

סין מדביקה את הקצב עם ארה"ב כשוק מרכזי לסחורות מיוצאות LATAM, שעדיין מגוונות בצורה גרועה.

סין עקפה את ארה"ב כשוק הייצוא העיקרי של היצוא של הקבוצה ב-2010. המשמעות של הענקית האסייתית המשיכה להתחזק גם לאחר סיום בוננזת מחירי הסחורות ב-2014, בעוד התרומה של ארה"ב לייצוא שלה נותרה יציבה למדי מ-2010 עד 2019 לגבי ארה"ב, ניתן לייחס את חלקם בפיגור לחוסר העניין בחפירה ביחסי סחר עם אמריקה הלטינית, שהפך בולט יותר במהלך כהונתו של דונלד טראמפ (2017-2021) בהתמקדות הממשל שלו בצמצום ארה"ב. גירעון סחר עם מקסיקו וסין, כמו גם חוסר מעורבות כללית עם האזור, יצרו מרחב שסין מילאה. לבסוף, מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין תחת טראמפ גרמה גם לשינוי של כמה "נתיבי יצוא" של מגזר המזון החקלאי העולמי, לטובת יצרנים באמריקה הלטינית, כמו ברזיל, לרעת היצרנים בארה"ב. נכון לעכשיו, לארה"ב יש הסכמי סחר עם צ'ילה, קולומביה ופרו, בעוד לסין יש הסכמים עם צ'ילה ופרו. לארגנטינה, לברזיל ואקוודור אין הסכמים רחבים עם אף אחת משתי הענקיות.

משקל יצוא הסחורות בתמ"ג שונה בין שש מדינות לטאם הנבחרות. בשנת 2020, צ'ילה רשמה את ההשתתפות הגבוהה ביותר של יצוא לתוצר (29%), ואחריה פרו (21%), אקוודור (20%), ברזיל (15%), ארגנטינה (14%) וקולומביה (11%).

יתרה מכך, הדרגות של ארה"ב וסין במכירות לחו"ל משתנות ממדינה אחת לאחרת. סין היא השוק העיקרי של ברזיל, צ'ילה ופרו, בעוד שארה"ב היא יעד הייצוא העיקרי של קולומביה ואקוודור. לגבי ארגנטינה, ברזיל היא הקונה העיקרית של סחורות, ואחריה

האיחוד האירופי (האיחוד האירופי), סין ולאחר מכן ארה"ב. יתר על כן, בברזיל, קולומביה ואקוודור, האיחוד האירופי הוא גם יעד הייצוא העיקרי השני, כאשר ארה"ב מגיעה למקום השלישי במדינה הראשונה וסין במקום השלישי בשתי האחרונות. ראוי גם לציין כי ארה"ב וסין מקבלות יחד למעלה מ-50% מהמכירות הזרות של צ'ילה ויותר מ-40% מהיצוא של ברזיל ופרו. למעשה, היצוא לארה"ב ולסין עולה על הסחר התוך אזורי.

הרכב היצוא של אמריקה הלטינית לסין ולארה"ב מגוונת בצורה גרועה באופן כללי ותלוי מאוד בסחורות. הדינמיקה הזו חזקה עוד יותר עבור סחר עם סין. בסך הכל, יצוא של מתכות (40%), מזון חקלאי (35%) ואנרגיה (18%) מהווה 93% ממכירות החוץ של שש המדינות לסין. היצוא לסין מרוכז במידה רבה במזון חקלאי בארגנטינה ובאקוואדור, מתכות בצ'ילה ובפרו ואנרגיה בקולומביה. ישנה גם שכיחות של אותן שלוש קבוצות סחורות לגבי ארה"ב למרות שהתלות הזו נמוכה יחסית (72%).

אמריקה הלטינית לא הייתה חסינה מהשפעת משבר ה-COVID על סחר החוץ העולמי. שש המדינות רשמו ירידה של 8% בשנה שעברה בסך היצוא בשנת 2020. בשנה שעברה, היצוא לארה"ב הושפע בדרך כלל יותר מהיצוא לסין. בעוד שהראשונים צנחו ב-19% בהשוואה לשנה, השניה עלתה ב-4%. החוסן החזק יותר של היצוא לסין מוסבר בעובדה שכלכלתה התאוששה מהר יותר מארה"ב. יתרה מכך, סל הסחורות המיוצאות שיחק גם הוא תפקיד חשוב, כמו השכיחות הגבוהה של היצוא החקלאי לסין. הביקוש למזון, כמוצר חיוני, הוכיח עמידה או אפילו גדל במהלך המשבר.

סין תשמור על מעמדה המשכנע ליצוא LATAM; אין באופק גיוון סלי יצוא רלוונטי

בשנת 2021, המכירות הזרות של מדינות אמריקה הלטינית צפויות לעלות על השווקים המקומיים שלהן. חיסון ה-COVID המאוחר של האזור, כמו גם הזמן הארוך יותר שנדרש להשטחה משמעותית של עקומת המקרים והמקרי מוות מהנגיף, הפריעו להתאוששות כלכלית מלאה ביחס לשווקים אחרים. למעשה, Coface צופה שקצב הצמיחה הממוצע באמריקה הלטינית יעמוד על 5.2% בשנת 2021 - בהשוואה לשיעורי ארה"ב וסין, שיגדלו ב-6.5% וב-7.5% באותה תקופה.

יתר על כן, העלייה במחירי הסחורות הבינלאומיות שנצפתה השנה מהווה גם רוח גב לאזור כיצואן נטו עיקרי. לדוגמה, המחירים הממוצעים של עפרות ברזל, נחושת ופולי סויה עלו כולם על רמות השיא השנתיות שלהם בין ינואר לסוף ספטמבר 2021. שילוב זה מבשר טובות לברזיל, יצרנית עפרות הברזל השנייה בגודלה בעולם. באשר לנחושת, רמות המחירים הנוכחיות (4% מעל השיא של 2011) מיטיבות עם צ'ילה ופרו, כיצרניות המובילות בעולם והשנייה בגודלה בעולם, בהתאמה. בכל הנוגע לחקלאות, רמות מחירי השיא מיטיבות בעיקר עם ברזיל וארגנטינה.

סין צריכה לשמור על תפקידה כיעד מרכזי ליצוא לאטאם יחסית לארה"ב. בעוד שהגעתו של הנשיא ביידן לבית הלבן מקלה על הרטוריקה החריפה נגד הסחר שנראתה במהלך כהונתו של טראמפ, סביר להניח שהוא לא ישים את הדגש על העמקת קשרי סחר או חיפוש חדש הסכמי סחר. סביר הרבה יותר שהממשל האמריקני החדש יתמקד בהתמודדות עם זרמי ההגירה החזקים הנוכחיים מגואטמלה, אל סלבדור והונדורס, וביישום הסכם הסחר של USMCA עם מקסיקו וקנדה. עם זאת, ראוי לציין כי המעבר של הענקית האסייתית לעבר מודל צמיחה מכוון צריכה על חשבון השקעות ויצוא, שהתחזק בשנים האחרונות, דורש פחות סחורות בסך הכל.

במבט קדימה, הביצועים השונים בין הסחורות אמורים להימשך, כשהאג'נדה הירוקה העולמית תופסת תאוצה ודורשת יותר נחושת, ליתיום... השערה זו מבהירה את התחזית לשוק הנחושת, ומכאן איזו רוח גב לצ'ילה ופרו. עם זאת, הסביבה הפוליטית בשתי המדינות הללו עשויה לצמצם את הרווחים של חברות כרייה הפועלות מקומיות. המחירים הבינלאומיים הגבוהים הנוכחיים והמתחים החברתיים החזקים שנגרמו בעיקר על ידי משבר הקורונה, תרמו להדגשת הדיון על הגדלת התמלוגים בשתי המדינות.